בתגובה על ההפגנה נגד הרפורמות המוצעות במערכת המשפט במוצאי שבת האחרונה, אמר שר התרבות מיקי זוהר: "בהפגנה היו רבבות, בבחירות - מיליונים. הבטחנו רפורמות, ונקיים".
שר האוצר בצלאל סמוטריץ הוסיף': "העם איתנו, ומכוחו נבצע את הרפורמה". עובדתית, קשה להבין את הביטחון של שני השרים בקביעותיהם.
זה ככל הנראה נכון שחלקים רבים מהציבור, בטח מהציבור שבחר בליכוד ובשותפותיו הקואליציוניות, תומך ברפורמה במערכת המשפט. האמת היא שגם חלקים רבים מאלו שלא בחרו בקואליציה הנוכחית חושבים שרפורמה כזו נדרשת ושקיימת בעיית משילות אמיתית בישראל. אבל במבחן העובדתי, מכלול השינויים הכלולים בטיוטת הצעת החוק שמציג השר יריב לוין - רוב מיוחס לביטול חוקים בבית המשפט העליון, פסקת התגברות של הכנסת ברוב של 61 חברי כנסת, ביטול עילת הסבירות ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, לא נכלל במצע הליכוד או במצע כל מפלגה אחרת בבחירות. אז כיצד הסיקו השרים זוהר וסמוטריץ שהעם איתם ותומך ברפורמה המוצעת?
למה דומה הדבר? בואו נניח שממשלת מרכז-שמאל הייתה עולה לשלטון וחותמת זמן קצר לאחר הקמתה הסכם על הקמת מדינה פלשתינאית. ממשלה כזו יכלה אף היא להשתמש בטיעון שבוחריה תומכים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים ולכן בחרו בה. גם במקרה כזה – זו הייתה טענה מופרכת, מהסיבה שפרטי ההסכם לא עמדו לנגד הבוחרים בשעה שהצביעו. מדינה פלשתינאית מפורזת שונה מהותית מכזו שאינה מפורזת. מדינה פלשתינאית שבירתה ירושלים שונה ממדינה פלשתינאית שבירתה רמאללה וסך השטח שמדינה זו תשתרע עליו גם הוא יכול לקבוע אם בוחרי המרכז-שמאל יהיו בעד או נגד ההסכם הספציפי. במילים אחרות, לתמוך בפתרון שתי המדינות שונה מהותית מלתמוך בהסכם ספציפי להקמת מדינה פלשתינאית שלא עמד לנגד עיני הבוחרים בשעה שהצביעו. לא בכדי, הצהירו מנהיגי המרכז-שמאל, כולל אהוד ברק ואהוד אולמרט שכל הסכם על מדינה פלשתינאית יובא להכרעת העם.
המצב הנוכחי זהה. גם אם רבים תומכים ברפורמה במערכת המשפט, כלל לא ברור שהם תומכים ברפורמה על כלל מרכיביה כפי שמציע השר לוין. ייתכן מאוד שיש כאלו התומכים ברוב מיוחס לביטול חוקים בבית המשפט העליון אבל לא בפסקת ההתגברות. אחרים אולי תומכים בפסקת התגברות אבל עם רוב מיוחס. חלק אחר בעד ביטול עילת הסבירות אבל לא בעד שינוי הרכב הועדה לבחירת שופטים וכן הלאה.
כל זה אומר שאנחנו לא באמת יודעים כמה תומכים ברפורמה אותה מציע השר לוין וכמה מתנגדים לה, מהסיבה הפשוטה שפרטי הרפורמה מעולם לא עמדו להצבעה. אז למה לא נשמע את העם? מכיוון שגם התומכים וגם המתנגדים לרפורמה המוצעת טוענים בלהט שהיא תשנה את פני המדינה, לטובה או לרעה (תלוי בעיני המתבונן) בואו ניתן לעם לומר את דברו. רק משאל עם שיאפשר לכל אזרח להצביע אם הוא בעד או נגד מכלול השינויים המוצעים יוכל לקבוע אם קיים רוב בעם לרפורמה המוצעת או שלא.
פרופסור ניראון חשאי הוא דיקן ביה"ס אריסון למנהל עסקים, אוניברסיטת רייכמן